עניינה של החלטה זו בשאלה, אם ניתן לחייב בעלי-דין דוברי ערבית, שאינם דוברי עברית, לממן את עלות שכרו של מתורגמן בית המשפט שיוזמן לתרגם את הדיונים בתובענה הנדונה מהלשון הערבית אל הלשון העברית ולהפך.
עיקרי העובדות הרלוונטיות
2. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתיק הנדון ביום 24.5.2012 נקבעו שני מועדים לשמיעת הוכחות מטעם הצדדים (בימים 2 ו-4 בדצמבר 2012). באי-כוח הצדדים התבקשו להודיע אם יש צורך לזמן לדיונים אלו מתורגמן מטעם בית המשפט, שיתרגם מהלשון הערבית ללשון העברית ולהפך. עוד הובהר לבאי-כוחם של הצדדים, כי בהתאם לנוהל שהפיצה הנהלת בתי המשפט אל השופטים במהלך החודשים האחרונים, מאחר שמדובר בהליך אזרחי (להבדיל מהליך פלילי), יהיה על הצדדים לממן את עלות שכרו של המתורגמן (להלן -
הנוהל או
נוהל התרגום).
בתגובה לכך, הביעו באי-כוחם של הצדדים את התנגדותם למימון שכרו של המתורגמן, תוך פירוט נימוקיהם לכך. לאור התנגדותם זו, התבקשה הנהלת בתי המשפט להגיב לטענות באי-כוח הצדדים, ותגובתה הוגשה היום (24.6.2012).
3. לשלמות הדברים יוער, כי על-פי נוהל התרגום, רשאים הצדדים לפנות בבקשה אל נשיא בית המשפט שבו נשמע ההליך הרלוונטי, כדי שיחליט על-פי שיקול דעתו, אם ישנה הצדקה לפטור את הצדדים מתשלום שכרו של המתורגמן. בענייננו, לא הייתה להוראה זו של הנוהל רלוונטיות והצדדים לא ביקשו למצות אפשרות זו, מאחר שהתנגדותם לא הייתה מטעמים כלכליים, אלא בשל כך שלטענתם, שנוהל התרגום אינו חוקי.
עיקרי טענות הצדדים
4. בא-כוחה של התובעת טען שהוא מתנגד לשלם את עלות שכרו של המתורגמן מהטעם שערבית היא לשון רשמית במדינת ישראל וכי לטענתו, נוהל התרגום עומד בניגוד לדין. תחילה הבהיר כי בנסיבות התיק הנדון, בעלי הדין אינם זקוקים למתורגמן, אלא בית המשפט הוא שזקוק למתורגמן (מאחר שאיני דוברת ערבית). לטענתו, מאחר שהלשון הערבית היא לשון רשמית במדינת ישראל, אין מניעה שהדיון יתקיים בערבית, שהרי הצדדים, באי-כוחם ועדיהם דוברים לשון זו. לפיכך לטענתו, אם בית המשפט נזקק לתרגום כדי להבין את מהלך הדיון, הרי שעל הנהלת בתי המשפט לשאת בעלות שכרו של המתורגמן.
עוד הוסיף, שנוהל מעין זה אף נקבע לפני מספר שנים ובוטל, מאחר שככל הנראה, נמצא שאינו חוקי. טענה נוספת שטען היא, שמלבד אגרת המשפט שחובת תשלומה נקבעה בתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן -
תקנות האגרות), אין כל הוראת דין, חוק או תקנה, שמכוחה ניתן לחייב בעל-דין לשלם עבור שירותי משפט ועבור מימוש הזכות לפנות לערכאות.
באת-כוחו של הנתבע הודיעה, שגם הנתבע מתנגד לתשלום שכרו של המתורגמן, מהטעמים שעליהם עמד בא-כוחה של התובעת.
5. בתגובתה טענה הנהלת בתי המשפט, כי על הצדדים לממן את התרגום מהלשון הערבית ללשון העברית ולהפך, אלא אם כן יימצא שמדובר בנושא חריג, שאושר על-ידי נשיא בית המשפט שבו נשמע ההליך. תגובתה הייתה קצרה, ולפיכך נביא את הדברים כלשונם (ההדגשות במקור):
"1. בהוראות חוק סדר הדין הפלילי הכירה מדינת ישראל בחשיבותם של מתן שירותי תרגום לנאשם בהליך הפלילי, ולפיכך מממנת המדינה את עלויות התרגום בהקשר זה. בתקנות סדר הדין האזרחי לא קיימת הוראה דומה.
סוגיית התרגום בהליכים אזרחיים לא הוסדרה בחקיקה.
2. בהיעדר מקור חוקי המחייב תרגום שכזה, מדובר בהחלטה מנהלית הנתונה לשיקול דעתו של מנהל בתי המשפט. בחודש יולי 2003, הנחה מנהל בתי המשפט דאז, כבוד השופט (בדימוס) דן ארבל, כי תרגומים במשפטים אזרחיים ימומנו על-ידי מערכת בתי המשפט במקרים חריגים ורק במקום שאין כל דרך אחרת לנהל את המשפט. מאז ועד היום פועלת מערכת בתי המשפט לפי הנחיה זו.
3. בהתאם לאותה מדיניות נזכרת, ככל שמדובר לדעת בית המשפט הנכבד במקרה חריג, המצדיק מימון תרגום על-ידי המערכת, יעביר בית המשפט את הבקשה לנשיא בית המשפט למתן החלטה. החלטה זו אמורה להתקבל בין היתר, על יסוד נתונים מהתקציב הפנוי שעומד לרשותו של בית המשפט בהקשר זה".
6. לשם העמדת דברים על דיוקם אוסיף, כי למיטב ידיעתי וידיעת חבריי השופטים שעימם בדקתי את העניין, במהלך השנים האחרונות ועד הפצת נוהל התרגום לפני חודשים ספורים, תרגום ללשון הערבית בבית משפט זה בהליכים אזרחיים, מומן על-ידי בית המשפט, בעוד הצדדים להליכים אלו לא נדרשו לשאת בעלות התרגום. ככל שהיו מקרים שבהם צדדים נדרשו לממן את התרגום לערבית, היו אלו מקרים חריגים, בודדים ונדירים, שלא עלה בידי לאתרם. עוד יוער, כי הגם שהשיעור המדויק אינו ידוע לי, אין מחלוקת ששיעור ההליכים בבית משפט זה, בית משפט השלום בירושלים, שבו יש צורך במתורגמן ללשון הערבית, הוא ניכר ומהווה שיעור משמעותי מכלל ההליכים הנשמעים בו.
על מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל
7. שאלת מעמדה של השפה הערבית, כמו גם השאלה אם נקבעו בישראל לשונות רשמיות, שבה ועולה מידי פעם. זאת גם בניסיונות חקיקה שתכליתם לעגן בחוק את הלשונות הרשמיות במדינה וגם בפסיקת בתי המשפט, ובמיוחד בפסיקת בית המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.
8. בבג"ץ 4112/99
עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393 (2002) (להלן -
עדאלה), נדונה השאלה אם מוטלת חובה על עיריות אשר בתחומן מתגורר מיעוט ערבי, להשתמש בלשון הערבית, בצד הלשון העברית, בכל השילוט העירוני. בית המשפט קיבל את העתירה ברוב דעות (כבוד הנשיא א' ברק וכבוד השופטת ד' דורנר נגד דעתו של כבוד השופט מ' חשין), ואגב כך קבע כי הערבית היא לשון רשמית במדינת ישראל. יחד עם זאת, נדרש בית המשפט לשאלת ההשלכה שיש לכך על המקרה שנדון לפניו.
כבוד הנשיא א' ברק עמד על כך שאין כל הוראה ב"חקיקה הרגילה" הקובעת שהשפה הערבית היא שפה רשמית, אך בהתאם להוראת סימן 82 בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 (להלן -
סימן 82), שתוקנה בשנת 1939, שעניינה "שפות רשמיות", העברית והערבית הן לשונות רשמיות במדינה, גם אם לעברית ישנו מעמד מועדף. הוראה זו קבעה כי השפות הרשמיות הן אנגלית, ערבית ועברית, תוך שניתנה בכורה לאנגלית במקום שבו תימצא סתירה בין הנוסח האנגלי לנוסח הערבי או העברי של פקודות או מודעות רשמיות. לאחר הקמת המדינה, עם חקיקת סעיף 15(ב) בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, בוטל מעמדה של האנגלית בתור לשון רשמית במדינת ישראל. בנוסף לכך, סעיף 24 בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 שינה את הוראת סימן 82 בכל הנוגע לסתירה בין הנוסח האנגלי של דבר חקיקה שנחקק במקור באנגלית לבין הנוסח החדש של חוק בעברית, בקובעו שהנוסח העברי החדש הוא המחייב (
עדאלה, פסקאות 12-11 בפסק-דינו של הנשיא א' ברק).
סימן 82, שכותרתו "שפות רשמיות", לאחר תיקונו בשנת 1939 (ובתרגומה לעברית), קובע כך: